לא מזמן (לא בפעם הראשונה) נתקלתי בקבוצות נשים המחפשות תמיכה בתקופת ההריון ואחרי הלידה, בנושא: "למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה יהיה ככההההה?!" זה נושא חשוב.
לכל אישה יש את החוויה הייחודית שלה בהריון/לידה/התקופה שלאחר הלידה. לכל אחת השאלות שלה בתקופת ההריון. העניינים שמעניינים אותה. הפחדים והדאגות, הציפיות והשמחות שלה.
המודעות לחשיבות התקופה שלאחר הלידה הולכת וגדלה בחברה. בשנים האחרונות זה בולט יותר. יש יותר מידע, אבל הוא עדיין יחסית מועט או לא מספיק גלוי. אבל זה עניין של זמן. "הקרח נשבר", כביכול. החברה מתחילה להתאים את עצמה יותר לצרכי האישה, במיוחד בתקופת ההריון ולידת הדור הבא. יש המון מידע חדש על הריון והשינויים בגוף. יש מומחים חדשים שעוזרים לעבור את התקופה הזו בנוחות, בבריאות ובשלמות. יש אינספור קורסים, הרצאות, פרויקטים… ונשמעים יותר ויותר הקולות של המומחים שמלווים את האישה, התינוק והמשפחה החדשה בתקופה שלאחר הלידה.
כי ברור שהאישה נמצאת במרכז. היא קיבלה את התפקיד החשוב ביותר – לשאת וללדת… לפעמים תוך שהיא סובלת מסיבוכי הריון, לידה או התקופה שאחרי. זו סוג של חניכה – ללדת. כשאת מבינה שדווקא לך זה עומד לקרות (וזה הופך ברור יותר כשסופרים את השבועות המתקרבים לתאריך הלידה המשוער). אפשר להעמיד פנים ש"לי זה לא יקרה", אבל בתוך הגוף שלי מתרחש הנס הזה של בניית אדם חדש. הגוף שלי אחראי לתת לו כל מה שצריך כדי לגדול ולהתפתח, לשמור על ה"גן עדן" הזה, ואז "לגרש" אותו לחיים החדשים. והכי מעניין – שזו רק ההתחלה של האימהות ה"גלויה" שלי. "גלויה", כי עכשיו כולם יראו ויוכלו לשפוט. כל עוד התינוק היה בתוכי, האימהות שלי הייתה נסתרת (אבל היא כבר הייתה שם). כבר התייחסתי לאדם הזה, שמתי את המחשבות עליו "בראש סדר העדיפויות" – חשבתי על תזונה בריאה יותר, תנועה נכונה יותר, סדר יום מתאים יותר, אורח חיים בריא יותר… ועל מיליון דברים אחרים (תוך מחשבה – "האם זה עלול להזיק לילד?"). דברים שלא היו קיימים עבורי קודם (או לפחות לא היו במוקד תשומת הלב שלי).
זה שלב של "התבגרות בזק" – רק 9 חודשים מהרגע שאישה חיה לעצמה (וגם, אולי, עבור הגבר הנפלא שלה) עד שהיא הופכת לאם, ל"מעבר", ל"מנהרה" אמיתית מהעולם התוך-רחמי אל העולם החיצון. והיא לא רק "הופכת למנהרה" והולכת לנוח. לא! היא ממשיכה להיות "כוכב הלכת" שבו התינוק חי, גדל, מתפתח, זקוק לתזונה, טיפול, אהבה, חיבוק, דופק לב, נוכחות, עזרה בפתרון בעיות קטנות (ברמה ה"פלנטרית") – להתאמץ, להוציא גזים, לשבור רעב וצמא, להתחמם, להיות מחובק, להיות עטוף, להיות במקום בטוח וחם; להיות בידיים חמות ובטוחות, גדולות ממני, שלומדות אותי דרך מגע – איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר; שמעניקות לי מילים, מפרידות אותי מעולם החפצים, ומעניקות לי ייחודיות.
מי מאיתנו הוכנה לזה בהריון? והאם אפשר בכלל להתכונן ל"מהפך טוטאלי" בזמן כל כך קצר? במיוחד אם לא עזרת לגדל אחים צעירים, אחיינים או בני דודים. מעולם לא החזקת תינוק (בטח לא יילוד). וכל מה שעשית היה לבנות קריירה: ללמוד פרסום, כלכלה, משפטים או עיצוב (תוסיפו לרשימה). ראית יילודים רק בתמונות מתוקות שצילם צלם מקצועי. וזה הפתעה גמורה בשבילך שהמלאך הקטן הזה, ששוקל 3.5 ק"ג, לא תמיד ישן כמו "ניצן ורד", אלא יכול גם לצרוח, להתאמץ, להשתין ולהפריש המון (ובהתחלה זה משהו שחור ודביק)… ולא תמיד מבינים מה הוא בכלל רוצה…
ומה עם העובדה שגם את, מיד אחרי הלידה (או דרך אחרת להביא ילדים לעולם – ניתוח קיסרי), תהיי אחרת? כזו שמעולם לא היית. הגוף שלך נכנס לסיפור הזה בפעם הראשונה. חווית חוויה עוצמתית. השקעת כמות אדירה של משאבים – זו פיזיולוגיה, לא גחמה! עברת את קו התפר בין "לפני" ל"אחרי". ברגעים מסוימים, הלידה מזכירה לי צונאמי. הייתה כפר שקט ויפהפה על שפת האוקיינוס, פורח ושליו. לפתע הרוח החלה לנענע את פני המים, והגלים הלכו וגדלו עד שגל עצום, דמוי צוק, התרסק על הכפר השקט. וכאשר הגל שקע והשמים התבהרו, הרוח שככה והשמש זרחה – מה ראינו? ניצחון החיים, ללא ספק. אבל הכפר השתנה. חלק מהבתים נהרסו כליל, בכל מקום עיי חורבות, עצים נעקרו עם השורשים… הוא נהיה אחר. ועכשיו צריך לבנות אותו מחדש, לשתול עצים ופרחים, להפוך אותו לבית…
אישה אחרי לידה מזכירה לי קצת את הכפר הזה. אני לא מדברת רק על פציעות ופצעים פיזיים (האלה קורים – זה נכון!), אלא על שינויים רגשיים, מנטליים ונפשיים עמוקים. וכדי שהאישה תמצא שוב את הכוחות לממש את עצמה בתפקידה החדש, ובו בזמן לא לאבד את התפקידים הקודמים שלה, צריך להשקיע בה – לתת לה חום, אכפתיות, אוכל, מנוחה, תמיכה. לשקם! לארגן לה דברים פשוטים – עזרה בבית, אוכל מוכן, שינה ומנוחה. לשמור עליה, לטפח, לתמוך… ולתת לה זמן. לא קל כל כך להפוך ל"כוכב לכת" חדש!
