הכנתם את עצמכם למשהו, ציפיתם לו בכל הלב, השקעתם מחשבות, זמן, חלומות… ואז בבת אחת הכל מתנפץ. לא שמעתם את השעון מעיר, פספסם שיחה חשובה, משהו אחר השתבש. מכיר את התחושה?
מה קורה בגוף באותו רגע?
הגוף חווה את זה כ"התמוטטות" – הכתפיים צונחות, הגב מאבד את זקיפותו, בית החזה נסגר, הנשימה נעלמת. זו תגובת קיפאון – מנגנון הישרדותי עתיק שמגיע עוד מימי הזוחלים. מנגנון חשוב, אבל אם נישאר בו יותר מדי זמן, הוא יהפוך למזיק.
ממה הוא אמור להגן עלינו?
מלהפוך לטרף בשיני טורף. אבל היום ה"טורף" הוא המחשבות שמתרוצצות בראש:
"אני חסר ערך", "אני לא מסוגל לכלום", "אין בי תועלת", "אי אפשר לסמוך עליי", "איזה כישלון! הייתי צריך לעשות כך וכך…"
המחשבות האלה יוצרות סערה של בושה, אשמה, פחד וחוסר אונים. הרצון העז להחזיר את הזמן לאחור מול חוסר היכולת לעשות זאת מייצר תחושת חוסר אונים, שהגוף חווה כקיפאון.
זה נורמלי לקפוא.
אבל אני לא ממליצה לכם (או לעצמי) להישאר שם יותר מדי זמן. כי בקיפאון – כמעט אין חיים.
אז מה הפתרון?
הפתרון הוא תנועה – מעבר לענף אחר של מערכת העצבים, לשלב האבולוציוני הבא, שבו קיימים מנגנוני הישרדות כמו בריחה או לחימה.
איך עושים את זה?
צריך פשוט להתחיל לזוז. בהתחלה אולי יהיה קשה – הגוף מרגיש נוקשה. אפשר:
- לדמיין תנועה
- להתמקד בנשימה
- להניח יד על בית החזה כדי לחוש את הנשימה
- לסובב את הראש בהדרגה, לסרוק את החדר במבט
כל תנועה, ולו הקטנה ביותר, היא תחילת הדרך החוצה מהקיפאון וההלם.
זכרו: אתם לא זוחל – אתם אדם עם יכולת בחירה. בין להישאר קפוא – לבין לזוז קדימה.
